האם כבר שמעתם על הפרויקט של רכבת ישראל "חוויות על הדרך"? או שאתם, כמוני, מגלים את בזה בפעם הראשונה, אולי, אפילו, בכתבה הזו? אם זאת הפעם הראשונה שלכם, אתם בטוח תשמחו לשמוע ממני את החוויה שלי, איך שאני חוויתי אותה ומה בסופו של דבר הבנתי מכל זה.
כאשר נודע לי שהשף שף שאול בן אדרת הולך להגיש ארוחת טעימות בקרון רכבת ישראל, הבנתי שזו הולכת להיות חוויה קולינארית שאני חייבת לעצמי. מדוע? קודם כל, אני אוהבת רכבת. אולי לא ברמה של שלדון, אבל מספיק כדי להרגיש משהו מיוחד כל פעם שאני עולה על הרכבת. נראה לי שזה בא מילדות, הזיכרון הזה של נסיעת ארוכות, נופים שאין להם סוף, שדות פרחים ותחושת חופשיות מיוחדת (הרי לא חוגרים אותך, כמו במכונית). הסיבה השנייה נקראת "אוריינט אקספרס". אני בטוחה שאין אדם שלא היה רוצה לחוות את הנסיעה ברכבת האגדית זו. הסיבה השלישית היא סקרנות מקצועית איך מגישים ארוחה לנוסעים ללא אמצעים מיוחדים בתנאי שטח, אפשר לומר. בקיצור, סיקרן אותי נורא איך שאול (שף מנוסה ואיש יקר) הולך להתמודד עם האתגר.
עם דופק בלב וראש מלא מחשבות התייצבתי בתחנת הרכבת בחיפה בזמן: משם הייתה צריכה להתחיל הנסיעה. אך קודם, אני חייבת לומר דבר קטן על הרכבת שלנו. אני נוסעת הרבה ברכבות וכל פעם מלא דברים מעלים חיוך על פניי: בין אם זה מישהו שמנגן פסנתר, באמצע היום, בין עם זה ספריות הזמינות בכל תחנה, שם אפשר להשאיל ספר לנסיעה, בין אם זו התחושה שאני פשוט חוסכת לעצמי זמן יקר, במקום לעמוד בפקקים. כבר אמרתי שאני אוהבת רכבות?… כן, כמעט כמו שלדון.
אך נחזור לאותו הערב, יום שני, זמן שבע וחצי בערב, באמצע החיים העמוסים, קבוצת נוסעים ממתינה בתחנה לרכבת. היה אפשר לחשוב שמדבר בנסיעה רגילה, אלא רכבת ישראל כבר מרגע זה דאגו להפוך את ההמתנה לחוויה: כוס משקה תוסס ביד, שטיח אדום, צלמים מסביב, כולנו כבר הרגשנו שזה הולך להיות מיוחד. כשעלינו לקרון גילינו שהשולחנות הקטנים ערוכים במפות לבנות, מפיות בד, סכו"ם נוצץ, צוות מחייך… אולי זה לא לגמרי "אוריינט אקספרס" אך, היה נעים ומפנק. לא היינו צריכים להמתין הרבה זמן לאוכל, המנות התחילו להגיע בקצב השעון (לא לשכוח שהרכבת נוסעת לפי זמנים).
שאול הוא איש חכם. קיבלנו מנות בסגנון האוכל הישראלי, לא מתפלצנות מדי אך לא משעממות ולא צפויות גם. אני בטוחה שרוב הנוסעים גילו לראשונה את טעמו של כמהין או רוטב בלסמי. אפילו מרכיבים שאנחנו, שפים, רגילים אליהם, כמו עדשי קוויאר, עוררו שאלות ליושבים לידי. תרתי משמע, הרכבת הזאת לקחה אותנו לאופקים חדשים. כמובן שבשלב מסוים לא התאפקתי וירדתי ל"קודש הקודשים" למטבח שדה של שאול. לא במטרה להפריע עם עוד סלפי, אלא במטרה לראות אותו עובד, מגיש אוכל ל-150 איש במהירות של 150 קמ"ש. ללא תנאים מיוחדים שכל שף רגיל אליהם. כאשר אדם נורמטיבי יתקשה לפתוח שקית "במבה" תוך כדי נסיעה, הגאון הזה עמד שם, כמו סלע והיה נראה כאילו שום דבר לא מפריע לו, לא התנועה, לא הרעש, לא האנשים מסביב. מאוחר יותר, שאלתי את שאול איך הייתה החוויה האישית שלו. הוא חייך חיוך טיפה עייף וענה: "אני נהנתי. אנשים נהנו. אז היה לי מצוין". – האם היית עושה זאת באופן קבוע?, – שאלתי. "בקרון מותאם – למה לא?!" הייתה תשובתו של השף. פתוח להרפתקאות, בן אדרת, לא מתאים לו השעמום!
בסוף המסלול, בתחנת ת"א סבידור, חיכתה לנו עוד הפתעה – קבלת פנים מדהימה וקינוחים. ראיתי מסביבי אנשים מחייכים. מתי לאחרונה, ראיתם ברחוב מישהו מחייך? "הגענו מאזור בית שאן" – סיפרה לי אישה אחת, – "אני וחברות שלי חוזרות עכשיו הביתה עד לעמק בית שאן" – "איך היה לכן?" שאלתי. – "מדהים. שווה את הכל!" זה באמת היה שווה לקחת הפסקה קצרה מהכל, למצוא את עצמך במעין מציאות חלופית, בה מגישים לך טארט לימון עם קפה בירידה מהרכבת, גם אם זה לערב אחד, גם אם זה רק פעם בחיים.
אינני יודעת אם חלומו של שאול יתגשם ויהיה לו קרון מיוחד עם מטבח ושולחנות לנוסעים. אני יודעת בוודאות שכל פעם שאעלה לרכבת שוב, אזכר בחוויה זו והמנות שלו יהיו חסרות לי בדרך. בינתיים, אם אתם שומעים שרכבת ישראל מארגנים חוויה חדשה על הדרך , אל תפספסו אותה, זה קורה רק פעם בחיים.
רוצים לדעת עוד על איך לארגן אירוע מוצלח?
אודות המחבר
השארת תגובה